איפה אני לעומת המקום שאני רוצה להיות בו?
לרוב חשים בבעיה ויודעים מה לא רוצים אך בגישה החיובית, אנו צריכים לקחת שליטה או אחריות וזה אומר לדעת מה אני רוצה שיקרה? איך אני רוצה לעצב את חיי ואיך להביא את העתיד להווה. בדרך כלל הבעיות חוזרות על עצמן מבחינה רגשית על אף שהן ניצבות לפנינו במציאות שונה. אותה גברת בשינוי אדרת. ההתמקדות בגישה החיובית היא על עצמי. לא נעים אבל, גם לא נורא... זו אנוכיות בריאה המובילה בסופו של דבר לנדיבות והעצמה כוללת. לכן, עלינו לשאול מהו הרצון שלי? מה אני רוצה להשיג? ואיך המצב הזה עוצר אותי?
התמקדות בפתרון במקום בבעיה
הנטיה הטבעית היא לדבר על הבעיות. זה טוב בשביל לשפוך את הלב אך רצוי להגיע לפיתרון כדי להתקדם הלאה. הנכונות להתמקד בפיתרון מובילה למיקוד הבעיה. לכן, צריך לשאול מהי בדיוק הבעיה? ממה היא נוצרה? החלטה שגויה, דחייה? האם זה תלוי בי? מה עליי לעשות כדי לפתור את הבעיה? לפנות לאחרים, לשנות את ההרגל שלי? ואם הנטיה להמשיך ולדבר על הבעיה חוזרת על עצמה, יתכן שיש כאב גדול שלא קיבל אישור להתבטא. למשל, דחיה גדולה או חרדה לגלות את האמת. במקרה כזה טוב לקבל תמיכה מאחרים להכוונה נכונה כי מנגנוני הגנה נועדו להגן על עצמנו וזעזועים יכולים ליצור בעיה חמורה יותר.
הכלת השונה
אם מזהים שהבעיה חוזרת על עצמה, טוב יהיה לעצור ולשאול מה החלק שלי ביצירת הבעיה. סביר להניח שהיא נובעת מראיה לא מפרגנת לעצמי וכתוצאה מכך, חוסר יכולת שליטה. כשאדם מרגיש חסר אונים הוא טובע בבעיה התובעת את תשומת ליבו. חוסר הערכה עצמית מוביל להאשמה וזו כידוע מעוררת רק רגשות שליליים ולא מובילה לפתרון אפקטיבי ופרודוקטיבי. לשם כך, עלינו לשאול מה הטוב ברע הזה שאני דוחה אותו מעליי, שהוא נחשב לא רצוי לי? זה מוביל לזיהוי הצורך שהמצב עונה עליו. כשיודעים על איזה צורך זה עונה, ואיך נראה לי שזה מגדיל אותי אפשר לעבור לשלב הבא -
ולשאול איך אפשר לראות את זה כאתגר ולא כצרה צרורה שאי אפשר לשלוט בה?
איזה יכולת המצב הזה מפתח בי?
כשמזהים את הדפוס המראה לי את עליונותי בדרך ביטוי שלילית, כי בצד השני לעליונות יש נחיתות ונחיתה לחוסר אונים והאשמה, אפשר להתחיל לראות את הצד הלא מוערך שבי, המושתק, הנחות. הערכה עצמית נכונה, דימוי עצמי נכון, מאפשרים נתינה לצד קבלה. לקחת אחריות על המצב, לקבל שליטה על חיי, להוביל ולהנהיג את עצמי למקום שאני רוצה להגיע אליו, דורש ביטוי יכולת המתקיימת בי. כשאדם עסוק בתחושה של חוסר אונים, הוא לא יכול לראות את היכולת הטמונה בו. הוא מרגיש תלוי במצב, בגורם החיצוני ולכן, לא רואה את עצמו או את מה שיש בו. כתוצאה מכך, הוא נמצא במצב השלילי. אי ראיית יכולת פנימית המבקשת להתבטא. כשנותנים שם לדבר, פוקחים את העיניים ומתחילים לראות את שני צידי המטבע. לכן, נשאל, מה היכולת שאני צריך כדי להתמודד עם המצב הזה? מה חסר לי? מה אין לי? והשאלה המכריעה היא, האם היכולת הזו קשורה לעולם החיצוני לי? ואיך? אם חסר לי ביטחון, איך זה קשור לעולם החיצוני? אם חסרה לי היכולת ליזום, איך זה קשור לאחר?
איזה שיעור אפשר ללמוד מהמצב הזה?
כשמבינים איך קושרים את היכולת הפנימית לעולם החיצוני, אפשר לעבד את הדימוי העצמי. אפשר להתחיל ולראות איך היכולת הזו מתקיימת בי ללא קשר לעולם החיצוני ואיך אפשר לפתח אותה לכדי ביטוי. כך, נבנית הערכה עצמית המובילה לאמון בעצמי. לשם כך, עלינו לשאול, איך לפתח בתוכי את היכולת הזו? איזה סוג של משוב פנימי לעצמי צריך כדי לעודד ולטפח אותה?
איזה פתרון אפשרי? מה צריך לקרות כדי שהפתרון יקרה? מה תלוי בי?
כשמרגישים תקועים, מבולבלים, לחוצים, הכי טוב זה להתחיל לכתוב. מה שיוצא, מבורך. תהליך הכתיבה נועד לפירוק הרגשות עד שמבודדים את כל המעטפת סביב עין הסערה. כשהופכים למיומנים בכתיבה, התהליך קצר. השאלות ממוקדות ויודעים איך להוביל את עצמי דרך התשובות אל הנקודה המהותית ביותר שסביבה הכל מסתובב. זה מאפשר לראות את הבעיה, הפתרון לה ואיך זה מתקיים בי ומושלך על העולם.
ובא לציון גואל...
אביה הבר, אומנית ומאמנת דרך ציור ופיסול אינטואיטיבי ואימון יהודי.
